שיח רגשי דרך ארבע שאלות פשוטות
כמה פעמים תהיתם איך נכון להגיב בסיטואציות בהן הילדים שלכם מתקשים לווסת את עצמם, כשעולה כעס, תסכול, בכי, דחיפה, צעקה או הסתגרות? ברגעים האלה אנחנו רוצים לעזור, להרגיע ולהציב גבול ברור אבל לא פעם מוצאים את עצמנו עוברים בין הסברים ארוכים, איומים, ולעיתים גם הרמת קול. ולמרות המאמצים - הסיטואציה נוטה לחזור על עצמה.ההתנהגויות שאנחנו רואים, גם שהן קשות או לא נעימות, הן סימפטום התנהגותי לקושי להתמודד עם רגשות עוצמתיים. כשהרגש מציף, לילד פשוט אין עדיין את הכלים לבחור תגובה אחרת וההתנהגות הופכת להיות דרך ההתמודדות היחידה שלו. לכן, הסברים, שכנועים או הטפת מוסר כמעט אף פעם לא משנים את ההתנהגות בפעם הבאה שייתקל ברגש דומה. משום שהם לרוב לא נוגעים במה שבאמת מפעיל את הילד.כדי להבין את הסיטואציה אנחנו שואלים פעמים רבות - 'למה?'. למה זרקת את המשחק? למה הרמת יד? למה את צועקת?, אך ה'למה' נשאר תלוי באוויר ללא מענה- כי הילד לא יודע למה. הוא כנראה היה רוצה אחרת, אך עדיין לא יודע איך.כדי לעזור להורים להגיע אל ילדיהם רגשית לאחר רגעים של הצפה, פיתחתי את מודל ארבעת השאלות לשיח רגשי. ארבעת השאלות עוזרות להורים לייצר שיח רגשי משמעותי ונטול שיפוטיות, ומאפשרות לנו להכיר את ילדינו לעומק, ואף חשוב מכך, לילד להכיר את עצמו,.
מה הרגשת ברגע הזה?
ברגעי מוצפות רגשית הילד חווה סערה פנימית: הגוף דרוך, מערכת העצבים עוברת למצב הישרדותי, והרגש משתלט על החשיבה. כשהכול סוער בפנים, לילד אין מילים למה שקורה לו, רק תגובה.השאלה “מה הרגשת ברגע הזה?” עוזרת לו להתחיל לעשות סדר בבלגן הפנימי. היא מעניקה שם לחוויה שהציפה אותו: כעס, אכזבה, בושה, פגיעה, פחד או תסכול. כשאנחנו נותנים תוקף לרגש, ולא מתמקדים רק בהתנהגות שיצאה החוצה, אנחנו עוזרים לילד לפתח מודעות גבוהה יותר לעצמו. הוא לומד שלרגשות שלו יש מקום, שהם לא "טעות", ושאפשר לדבר עליהם. זו נקודת המוצא לכל שינוי אמיתי בהתנהגות.
איך פעלת בעקבות ההרגשה הזו?
בשאלה הזו אנחנו יוצרים את חיבור חשוב בין הרגש לבין ההתנהגות.
במקום לשים את הדגש על האירוע, אנחנו מסתכלים על מה שקרה בתוך הילד ומה הוביל אותו לפעול כפי שפעל. השאלה “איך פעלת בעקבות ההרגשה הזו?” מעבירה לילד את המסר שהדרך בה בחר להתנהג הייתה דרך התמודדות עם רגש שהיה גדול עליו באותו רגע. הוא מבין שלמעשה הוא ניסה לפתור בעיה - רק בחר דרך פעולה שלא עבדה עבורו.
האם הדרך שבחרת הייתה יעילה עבורך?
המטרה של השאלה הזו אינה שהמבוגר “יסביר” לילד מה לא עבד, אלא לאפשר לילד עצמו להבחין שהדרך שבה בחר להתמודד לא קידמה אותו. השיחה מאפשרת לו לראות שהתנהגות היא ניסיון להתמודד -פשוט ניסיון שלא פתר את הבעיה ואולי אף העמיק אותה.כשילד עונה לעצמו על השאלה הזו, הוא מסמן בפנים:
“זה לא ממש עזר לי… בעצם זה הרחיק אותי ממה שרציתי.” זו הבנה פנימית, לא חיצונית; לא שיפוט של המבוגר, אלא בהירות שהילד מגיע אליה בכוחות עצמו, זה מאפשר לו:· להיות אקטיבי יותר· לזהות בעצמו מה לא עבד· להבין שהוא יכול לבחור אחרת בפעם הבאהכאן נכנס גם מקום ההורה להציב את הגבול במידה וההתמודדות עברה על חוקי הבית. חשוב שבמידה ויש צורך במתן השלכות, הן ייאמרו באופן יציב ולא מתוך סערה רגשית.
איזו דרך אחרת תוכל לבחור כשתרגיש ככה שוב?
השאלה הזו מכוונת את הילד קדימה, לא רק למה שהיה, אלא למה שיקרה בפעם הבאה שיפגוש את אותו רגש, גם אם הסיטואציה תהיה שונה.אפשר להציע לילד לחשוב על שתי נקודות:
• כשתתקל בסיטואציה דומה – אילו עוד אפשרויות התמודדות יש לך? מה יוכל לעזור לך לפעול אחרת?
• כשתרגיש שוב את אותו רגש - מה יוכל לעזור לך להתמודד איתו?הדגש כאן הוא שהילד יחשוב ויציע בעצמו. כשהוא מנסח את האפשרויות, הוא הרבה יותר קשוב אליהן ומרגיש בעלות על הפתרון. לעומת זאת, פתרונות שהמבוגר מציע במקומו עלולים להיתקל בהתנגדות או להישמע כמו ביקורת.המטרה היא לעזור לילד לראות שיש לו בחירה ושהוא מסוגל להתמודד אחרת בפעם הבאה —
לא רק להגיב באופן אוטומטי.
חשוב לשים לב: שיח רגשי לא מתרחש בזמן הסערה עצמה. את ארבע השאלות אפשר לשוחח כשיחה מטרימה לפני אירועים מועדים להצפה, או כשיחה מרגיעה אחרי שקושי בוויסות כבר חלף והמערכת רגועה יותר.העמדה ההורית צריכה להיות של סקרנות ופתיחות, לא ביקורת ולא ניסיון לתקן.
אם לילד עדיין אין שפה רגשית, אפשר להציע לו אפשרויות לבחירה ("נראה לי שאולי הרגשת כעס או עלבון — מה יותר מדויק?”), אך בלי להכתיב את התשובה.וגם אם הילד לא עונה - זה לגמרי בסדר.
עצם השיחה, הנוכחות והשאלות החוזרות בונות שפה שתהפוך בהמשך להיות הדיבור הפנימי שלו.
Example Text
